ערב טוב, אנו בשיחה עם האמן הישראלי אמיר יציב. האמן היינו בוגר המחלקה לצילום בבצלאל, הציג בישראל עבודה מאוד מרשימה בשם "דטרויט". וכעת הוא כאן בוורשה. גם בעבודה הנוכחית הוא חוקר את היחסים המורכבים בין צילום ומה שהדימוי מייצר ובין הריאליות ההיסטורית והתרבותית של הדימוי. אולי תרצה בבקשה לומר כמה מילים על העבודה הנוכחית שלך, היכן היא מוצגת ואיך היא התפתחה?
אמיר יציב: שלום, העבודה התחילה בעצם לפני כשנה. כשממש בטעות נפגשתי עם סוג מסגרים ישראלים בעכו. זוג המסגרים סיפרו לי שהם בנו שלט עם הכיתוב "העבודה משחררת". וזה הרי השלט המוכר מאושוויץ. והם בנו את זה עבור מוזיאון בישראל.
ולמה בעצם הם בנו את הרפליקה הזו?
אמיר יציב: זאת היתה הדרישה של המוזיאון עבור תערוכה ראשית שהיום מוצגת שם. למעשה זה היה יד ושם. וזה שלט שתלוי שם ומשמש רפליקה לצרכי תצוגה. פגשתי אותם ופתאום ניצת בי משהו מעניין ברגע בו ראיתי את הרפליקה במוזיאון עצמו. פגשתי אותם במסגריה שלהם בעכו ושם נוצרה ההתחלה של העבודה כשראיינתי אותם על תהליך העבודה שלהם. מאוד השתדלתי כבר מהצעדים הראשונים שהעיסוק באיקון הזה יהיה מאוד מדויק ואולי אפילו מנוכר. לכן גם בחרתי לראיין את זוג המסגרים. כשאני אומר מנוכר אני מתכוון לזה שסוג הדיאלוג שיצרנו הוא דיאלוג בענייני עבודת מסגרות נטו והם תיארו בפגישות שלנו את תהליך העבודה שעושה מסגר בהכנת שלט כזה. ממש איזה עבודה עושים עם הברזל להשגת התוצר.
ומה גילית תוך שיחה עם אנשי המקצוע האלו? הרי אני מבין שכל העניין הוא שהם לא היסטוריונים או אנשי מוזיאון אלא אנשי מקצוע. מה עלה מהשיחה הזו?
אמיר יציב: קודם כל גיליתי שיש עוד שלט כזה שנעשה בדיוק באותה צורה ע"י שני מסגרים והוא נמצא בפולין. וזה מה שהוליד את החלק השני של העבודה. מעבר לכך במהלך העבודה לא ניסיתי לגלות משהו מסוים. החלטתי שזה יהיה קו הדיאלוג שלנו וחשתי שבסוף יצא מזה משהו ומה שיצא אפשר לראות בעבודה הסופית וזה לא משהו שכיוונתי אליו.
אז בעצם יש את המקור, שזה השלט האמיתי שהיה תלוי שם בזמן אמת. ויש שתי רפליקות אחת בישראל ואחת בפולין. את זו בישראל אני יכול להבין כי מוזיאון יד ושם עבר לאחרונה מתיחת פנים מאוד מרשימה ולא לגמרי בלי קונטרבסיה מסוימת. לשם מה יש עוד רפליקה בפולין?
אמיר יציב: כשנבנתה הרפליקה בישראל החליט מוזיאון אושוויץ בפולין לשפץ את השלט המוכר לנו, אם אתה זוכר השלט מפורסם מאוד במיוחד עכשיו בגלל פרשת הגניבה. עבור השיפוצים האלו שהיו לפני שנתיים הורידו את השלט המקורי והחליטו שבזמן השיפוצים יתלו רפליקה.
ולא אמרו את זה לתיירים, כלומר מי שבא עבר אותה חוויה אפילו שהשלט לא היה השלט המיתולוגי אלא שלט אחר.
אמיר יציב: כן, האמת היא שזה אחד הדברים שגרם לי ללכת ולעשות את אותו מהלך עם אנשי המקצוע הפולנים. בדיוק בגלל הפליאה שאתה מעלה.
בעצם יש כאן סוג של שאלה מאוד מעניינת, הרי בסופו של דבר מחנות הריכוז שאנו רואים היום אינם מחנות הריכוז כפי שהיו ברגע השחרור על ידי הכוחות הסובייטים או האמריקנים או האנגלים. הרי מהרגע שהם שוחררו הם עוברים תהליכים מסוימים של ניקוי וסידור והצגת האמת ההיסטורית. זה לא מפחית מהכוח שלהם כמובן, אבל התהליכים האלו אכן קורים והם כן מעלים סוג מסוים של קונפליקט. ולכן זה קצת מוזר לשמוע שיש באיזשהו מקום רפליקה מוכנה למקרה שמכת ברק תפוצץ את השלט המקורי. אגב, אחד הדברים שקרו בישראל אחרי הגניבה והחזרה של השלט זה שאחת החוקרות של התחום אמרה שזה נורא מוזר כי יש רושם שכל התשוקה הישראלית לדעת מה היה שם ממוקדת באובייקט הזה, בשלט. כלומר אם השלט נגנב אז אוי ואבוי למרות שבעצם זה רק שלט אחד ויש את הספרים המחקר והעדויות וזה מוזר שדווקא הסמל הזה הפך להיות כל כך חשוב. בעבודה הקודמת שלך שנקראת "דטרויט" והוצגה במרכז לאמנות דיגיטאלית בחולון אתה גם כן עסקת בסוג של פער בין מילה ומה שהיא מייצגת כי דטרויט זו גם עיר באמריקה וגם אזור מסוים בשטחים נכון?
אמיר יציב: לא בדיוק דטרויט היא עבודה שמתארת מחנה שבנה הצבא הישראלי שהוא רפליקה של עיר ערבית ודטרויט זה השם שהצבא מכנה בו את הרפליקה. רפליקה של עיר ערבית שמשמשת לאימונים.
הצבא האמריקני כחלק מההכנות למלחמה בעירק ואפגניסטן בנה רפליקה דומה של כפר עירקי או אפגאני והוא שוכר אפגאנים ועירקים שישחקו שם וידמו כל מני סיטואציות. עימות עם ראש החמולה, ילדים שמקיפים את החיל ורוצים סוכריות וכך הלאה. גם הצבא שלנו עושה כן?
אמיר יציב: אני לא מכיר את הפרטים האלה. והאמת היא שהעבודה פחות עוסקת בהיבט הזה ויותר מציגה שאלות על הדימוי עצמו. על הדימוי של עיר ערבית. אני פחות נכנס שם לפרטים ולתהיות אתיות כי זה פחות מה שהעסיק אותי שם.
מה העבודה בוורשה בעצם הולכת לכלול? היכן היא תוצג?
אמיר יציב: לפני שאשכח אני רוצה להודות לאפנדיקס שתיים שזו הגלריה שהזמינה ותמכה בעבודה ונתנה לי יחס נפלא. בעבודה שמוצגת בגלריה יוצג סרט קצר שעשיתי ובו ראיונות עם המסגרים הפולנים והישראלים והחלק השני של התצוגה זה תיעוד שעשתה מעבדה באושוויץ של הפגמים שנתגלו בשלט המקורי ואחרי התיעוד הזה החליטו לעשות את השיפוץ.
כלומר הם בודקים מה הבריאות של השלט ואם השלט יכול להחזיק מעמד עוד כמה שנים ואם הוא צריך טיפול.
אמיר יציב: כן, לגמרי ככה. עשו בדיקה מקיפה במעבדה כימית והמסקנות היו שיש 14 נקודות חלודה בשלט. ובעקבות הממצאים האלו החליטו לשפץ את השלט וכולי וכולי. עשו את זה עם מצלמה מיקרוסקופית שצילמה את נקודות החלודה ואני לקחתי אותם מהמוזיאון באושוויץ וזה החלק השני של התערוכה. ארבע עשר צילומים של פגמי השלט.
אז אם אני מבין נכון יש לך סקרנות מתמשכת לגבי האופן בו אנו יוצרים רפליקות בחומר שאמורות לסמן משהו אחר. בין אם זו עיר ערבית בין אם זה השלט העבודה משחררת, אתה רואה בזה סוג מסוים של יחס לאמנות? כי גם הציור זה בעצם לברוא מציאות שלא קיימת כי אי אפשר להיכנס לחדר מצויר או מצולם?
אמיר יציב: נראה לי שאני פחות עוסק במדיום אלא יותר בפעולה שגורמת את השחזור או את ההפעלה מחדש...
כלומר בכוחות החברתיים מאחורי הפעולה הזו.
אמיר יציב: נכון מאוד. אני פחות מתעסק במציאות המדיומלית של צילום או ציור והמחויבות שלהם למציאות. אני חושב שבאופן ספציפי לעבודה שמוצגת כאן יש יחס מעניין שאני מציע שהוא בין שימור ושחזור. שתי מילים קרובות בשפה העברית. וזו עבודה ששואלת מה יחסי הכוחות בין שימור לשחזור בענייני זיכרון קולקטיבי.
זה נשמע מאוד מאוד מרתק, האם יש לך סוג של כיוון להמשך או שזו פעם ראשונה שאתה מציג בפולין ואתה תראה מה יקרה בעתיד?
אמיר יציב: האמת היא שאני כאן בהתחלה של פרויקט נוסף שיהיה סרט תיעודי על תופעה פולנית שיהיה מוכן עוד כחודשיים ואני מקווה מאוד שהוא יוצג גם בפולין.
מאת חגי הכהן