מה מביא מאות סטודנטים נוצרים קתולים, דווקא בפולין, להירשם ללימודי יהדות, ללמוד עברית ויידיש, לחגוג חגי ישראל ולראות עצמם כמשמרים של מורשת אבודה? שישים שנה אחרי שמחנות השמדה מילאו את המדינה, החוגים ללימודי היהדות הם להיט מפתיע בקרב בני הדור הצעיר, שמבינים שהתרבות של העם שהושמד, הייתה בעצם התרבות שלהם. ניסן צור יצא לפגוש את הצעירים הפולנים שמגלים את השורשים, אבל עדיין מפחדים לדבר על זה בכיתה של המורה אווה ונגשיין לומדים היום את שמות הצבעים. אווה, שמבקשת מהתלמידים שיקראו לה בשמה העברי, חווה, עומדת מול הכיתה ומדקלמת: "השמש היא...", מחכה אך שנייה והתלמידים עונים במקהלה: "צהובה". "השמיים הם...", היא מטעימה שוב בקולה, והתלמידים החרוצים לא מאכזבים ועונים פה אחד: "כחולים". בשאלה הבאה, אחת התלמידות קצת מאבדת את הביטחון, ולא מהססת להשתמש במרפק כדי לשאול את שכנה לשולחן: "תגיד, תיבת דואר - אדום או אדומה?". לא, לא מדובר כאן בשיעור בכיתה א' באחד מבתי הספר היסודיים בארץ. אנחנו נמצאים בשיעור באוניברסיטה, למעשה, באוניברסיטה מספר אחת בפולין.

מגמת לימודי היהדות הראשונה בפולין נפתחה בשנת 2000 באוניברסיטה הייגלונית בקרקוב, אוניברסיטה שנחשבת ליוקרתית ביותר בפולין ואחת העתיקות ביותר באירופה. בשנים שעברו מאז, המגמות ללימודי יהדות ועברית הפכו למעין להיט, וכיום כ1200-סטודנטים שרים "ירושלים של זהב" או "א-יידישע מאמע" ומקבלים על זה תואר ראשון או שני באוניברסיטאות בקרקוב, לובלין, ורוצלאב, פוזנן, טורון, ואחרות. ההצלחה היא כה גדולה עד כדי התפשטות של לימודי היהדות אף לבתי ספר תיכוניים, ששניים מהם, בוורשה ובגדנסק, נותנים לתלמידיהם את האפשרות לבחור עברית כשפה זרה.

עשר שנים אחרי פתיחת המגמה הראשונה, ניתן להכתיר את לימודי היהדות בתור סיפור הצלחה שמשקף את הרצון של הפולנים לחקור ולגלות שוב את החיים היהודיים הענפים שניהלה במדינה הקהילה היהודית הגדולה באירופה, לפני מלחמת העולם השנייה, ואולי גם, על הדרך, לשנות את תדמיתה של פולין כמדינה נגועה באנטישמיות. מאצ'ק תומה, 45, מהעיר קיילצה, מלמד ספרות עברית בחוג ללימודי יהדות בקרקוב. עוד לא עשר בבוקר והסטודנטים שלו כבר גמרו לנהל דיון סוער על היחסים בין עמוס עוז, א.ב יהושע וסופרים אחרים למבקרי הספרות בתקשורת. בשיעור הבא הם משננים את שירת ימי הביניים. המורה מצטט שורות נבחרות מכתבי יהודה הלוי ואבן גבירול, והתלמידים מנסים לא לשבור את השיניים וכותבים כל מילה. גם כתבי ישעיהו ליבוביץ' זוכים כאן לפופולאריות רבה ולדיונים מרתקים בין התלמידים.

בעברית שוטפת, תקנית ודי מרשימה, תומה מספר שהוא רואה בלימודים האלה תחושת שליחות. "זה לא כמו ללמד יהדות בכל מדינה אחרת. יש כאן היסטוריה יהודית ארוכת שנים וחשוב לנו לשמר אותה. אני מאוד אוהב ומתעניין בספרות עברית, עתיקה ובת ימינו ולימדתי כבר במספר אוניברסיטאות בפולין". באנטישמיות או הערות גזעניות הוא לא נתקל, "אם כי באחת האוניברסיטאות שלימדתי בהן יהדות, אחד התלמידים שלח מכתב לרקטור האוניברסיטה ובה הוא טען שאני סוכן מוסד. אני חושב שאנטישמיות נובעת בעיקר מבורות, ולדעתי רוב האנטישמים בעולם לא פגשו מימיהם אדם יהודי".

בניגוד למצופה, סטודנטים יהודיים בקושי מגיעים למגמות ללימודי יהדות. רובם המכריע של הסטודנטים הם בכלל נוצרים קתולים, או אתיאיסטים שלא מאמינים בקיומו אלוהים. לחלקם זה היה חלום ילדות, לאחרים לימודי היהדות פשוט שינו את חייהם מהקצה אל הקצה. דווקא בפולין, שבה בחרו הגרמנים להקים את מחנות ההשמדה בתקופת מלחמת העולם השנייה שבהם נרצחו מיליוני יהודים, ההחלטה ללמוד יהדות ועברית היא לא פשוטה, אבל אם יש משהו משותף לרוב הסטודנטים ליהדות הוא אהבה גדולה לישראל, לדת היהודית, ולשפה העברית, או לגרסה הנוחה יותר לאוזן האירופאית, היידיש.

חלק מהסטודנטים הפכו לחברים פעילים בקהילות היהודיות בפולין, בעיקר בקהילה הרפורמית שמונה אלפי חברים ונחשבת לקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה. בקרקוב, לדוגמא, מתכנסים מידי שישי לתפילות וקבלת שבת משותפות הרבה הרפורמית, טניה סגל, ביחד עם חברים בקהילה ורבים מתלמידי היהדות באוניברסיטה המקומית. הם חוגגים יחדיו את החגים היהודיים וחלקם אף חובש כיפה. גם כאשר הרבה סגל נמצאת מחוץ לעיר, התלמידים מקפידים שלא להחמיץ שום תפילה או חג יהודי.

אז מה מושך צעירים פולנים, ללא שורשים יהודיים או קשר של ממש ליהדות, לבחור דווקא במגמת יהדות, עברית ויידיש? למיכאל בילביץ', פסיכולוג חברתי מהמרכז לחקר דעות קדומות באוניברסיטת ורשה, שערך מחקרים רבים בנושא אנטישמיות ודעות קדומות בפולין, יש תיאוריה בנושא. "עבור רבים מהם מדובר בתחושה של החמצה. הם גרים במקומות שעדיין ניתן לראות בהם שרידים יהודיים של בתי כנסת, בתי קברות ועוד, והם מבינים שהייתה תרבות אחרת במקום שבו הם גדלו. היום המקומות האלו מאוד הומוגניים ומורכבים ממאה אחוז פולנים קתולים, וזה מעורר בקרב אותם צעירים עניין לדעת מה היה כאן קודם, מה משמעות הכיתוב על המצבות בבית העלמין היהודי. הם מבינים שזו בעצם ההיסטוריה שלהם, של המדינה שבה הם חיים. הם מבינים שזה בלתי אפשרי להבין את ההיסטוריה והתרבות של פולין בלי ללמוד על ההשפעה של היהודים שגרו כאן".

"נולדתי בלובלין, הלכתי לבית ספר יסודי ולאחר מכן לתיכון שנחשבים יוקרתיים במיוחד. לאחר מכן החלטתי ללמוד היסטוריה של האומנות באוניברסיטה בלובלין. במשך כל השנים האלו, אף אחד לא סיפר לי ולא הזכיר ולו במילה את ההיסטוריה היהודית של לובלין, את העובדה שהייתה כאן קהילה יהודית גדולה מאוד, ממש שום מילה. לאחר הלימודים, בעקבות האהבה שלי לאומנות, התחלתי לעבוד בתיאטרון "ברמה גרודצקה" ("שער גרודצקה") בלובלין, שמוקדש לשימור המורשת היהודית של העיר. שם נכנסתי פשוט להלם. הייתי המומה שבסך הכול 60 שנה חלפו, ודור שלם בפולין, ובלובלין בפרט, לא יודע כלום על ההיסטוריה והמורשת היהודית של העיר. חשבתי לעצמי 'זה לא הוגן. זה לא צריך להיות ככה'. ואז החלטתי ש"מי אם לא אני אעשה משהו כדי לשנות את המצב", כך מתארת מרתה קובישין, בת 38, מורה במגמת היהדות באוניברסיטת "מארי קירי" את תחילת הרומן שלה עם היהדות. "יסדתי פרויקט שנקרא "עדויות ווקאליות" והתחלתי להקליט עדויות של אנשים שסיפרו לי החיים המשותפים על היהודים בתקופה שבה הייתה קהילה יהודית גדולה בלובלין. בעקבות הדוקטורט בנושא לובלין היהודית-פולנית שלפני מלחמת העולם השנייה, קיבלתי הצעה להיות מורה במגמת היהדות באוניברסיטה".

יותר ממאה סטודנטים מסיימים את הלימודים בכל שנה במגמה הותיקה ביותר, באוניברסיטה הייגלונית בקרקוב. שם מתגאים בכך שהם היו הראשונים לפתוח את המגמה, שלה יותר ממאה בוגרים מידי שנה. מנהל המגמה הוא פרופסור אדוארד דוברובה, ,61 מרצה להיסטוריה שכמו מרבית תלמידיו גם הוא נוצרי קתולי. המחקרים שערך על חיי היהודים בתקופת האימפריה הרומית ריתקו אותו כל כך והוא עבר להתמקד בלימודי ההיסטוריה של העם היהודי, תוך שהוא משלב בלימודיו ביקורים בארץ. "המטרה העיקרית שלנו היא לשמר את הנוכחות היהודית בפולין מפני שכיום הקהילה היהודית כאן קטנה משמעותית מבעבר חשוב לנו לשמר את ההיסטוריה והתרבות היהודית בפולין, ועל ידי כך גם להגביר את הסובלנות והידע של הצעירים. שלא ישמעו רק מההורים, אלא ילמדו את האמת".

הקורסים בחוג כוללים לימודי יהדות, היסטוריה יהודית, תרבות יהודית, עברית, ספרות יהודית, ואפילו יידיש, שהפכה ללהיט הלא רשמי של המגמה. רק תנו לסטודנטים הצעירים לדבר בשפה הארכאית הזו כל היום – ועשיתם אותם מאושרים. "ווס הערצאך"? (מה שלומך?) שאלה אותי אחת הסטודנטיות איתן נפגשתי, וכשראתה שהיידיש שלי לא משהו, נמרח לה חיוך גדול על הפנים, והיא מיהרה לתרגם לי את הכול בגאווה גדולה. את העברית הם שומרים לעניינים קצת יותר ארציים, ומבקשים מהמורה לדעת להגות את המשפטים החשובים באמת כמו "אפשר לקבל סיגריה?" או "איפה המסיבה?". גם כאן התלמידים לוקחים חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית, מציינים חגים יהודיים, עובדים בתיאטרון היהודי בלובלין, במוזיאונים יהודיים, ובפסטיבל היהודי הענק שנערך בכל שנה בחודש יוני בקרקוב. החוג לימודי היהדות בקרקוב גם משתף פעולה עם אוניברסיטאות בארץ. לא מזמן הוא חתם על הסכם חילופי סטודנטים עם האוניברסיטה העברית ועם מכללת אריאל, ומקווה אוניברסיטאות ומוסדות נוספים יבואו בעקבותיהם.

בחוג של דוברובה לומדים כ 120- סטודנטים בכל מחזור. "מטבע הדברים אנחנו לא שואלים אותם למה בחרו ללמוד דווקא עברית, יידיש ויהדות, כדי לא לחדור לפרטיות שלהם", הוא מסביר, "אבל כמובן שישנם סיפורים מעניינים מאחורי ההחלטה של חלק מהתלמידים. לחלקם יש שורשים יהודים, אחרים שמעו על ההיסטוריה היהודית בפולין מההורים שלהם, ועבור אחרים העברית היא פשוט שפה מאוד אקזוטית".

הניסיונות לברר מה גרם לסטודנטים ללמוד דווקא יהדות או עברית, נתקלים לרוב בשתיקה רועמת. אחת הסטודנטיות, שביקשה לא להזכיר את שמה, הסכימה רק לומר ש"כל חיי גדלתי כקתולית לכל דבר. מדי יום ראשון הלכתי לכנסיה, והיה ברור לי שאני קתולית. רק לפני מספר שנים, לאחר שסבתי חלתה ומצבה התדרדר, היא סיפרה על ערש דווי שבעצם אנחנו יהודים... היא לא רצתה לגלות את זה לפני כן, כנראה עדיין חששה מהתגובות של האנשים מסביב, אבל לפני מותה היה לה חשוב שאדע שאני בעצם יהודיה. מאז התחלתי להתעניין וללמוד על היהדות, אני פעילה בקהילה היהודית, ואני פשוט מאוהבת בדת הזו. זו דת מקסימה עם מנהגים ושפה שבעיני הם מדהימים".

לאור ההיסטוריה של היהודים בפולין, והעובדה שפולין עדיין נתפסת בישראל כמדינה עם רמת אנטישמיות גבוהה, פרופסור דוברובה רואה חשיבות מיוחדת בלימודי יהדות דווקא כאן. "צריך לזכור שלא כל פולני הוא אנטישמי, ועד השואה היחסים בין פולנים ליהודים היו טובים מאוד. השואה הייתה אירוע טרגי, אבל אסור לתת לה להשפיע עד כדי כך. אנחנו גשר בין שני העמים ובמסגרת הלימודים אנחנו מנסים לגשר על הפערים ולמסד יחסים חדשים בין הדור הצעיר בפולין ובישראל". לגבי אותו גשר, יש לדוברובה, עמדה נחרצת נגד משלחות בני הנוער הישראלים למחנות ההשמדה בפולין. "אני חושב שזו טעות להביא את התלמידים הצעירים מישראל ולהראות להם רק את מחנות ההשמדה ותו לא. צריך להראות להם גם את פולין האחרת, להפגיש אותם עם צעירים פולנים, זו הדרך להגביר את הסובלנות ולהכיר אחד את השני".

מאחורי פתיחת האוניברסיטה בטורון עומד סיפור מעניין ולא שגרתי במיוחד, שאולי ממחיש בצורה הטובה ביותר את הקונפליקט שבין התדמית האנטישמית של פולין לרצון להחיות את היהדות במדינה. האוניברסיטה נפתחה רק לפני כשנה והיא תוצאה של חזון של כומר פרנצ'יסקני בשם מקסימליאן טנדק. טנדק ביקר בירושלים ונשבה בקסמה של העיר. הוא נשאר כשנתיים בירושלים, אך החליט בסיומה של תקופה זו שהוא צריך לחזור לפולין ולהקים שם בית ספר לעברית, כדי שפולנים יכירו טוב יותר את ישראל המודרנית. הוא חזר לפולין, והצליח להפוך את החלום למציאות. בסמוך למנזר הפרנצ'יסקני בטורון הוקמה האוניברסיטה לעברית, הראשונה מסוגה בפולין. ראשונה מסוגה מכיוון שמדובר במוסד אקדמי שלם שמוקדש אך ורק לנושא זה. הבחירה בטורון מעניינת אף היא, מכיוון שבאותה עיר פועל האב רידזיק, אשר מפעיל את רדיו מריה, תחנת רדיו שתכני השידור שלה נגועים באנטישמיות. כך שבעיר אחת פועלים זה מול זה שני גורמים נוצריים דתיים בעלי מטרות שונות. זו דוגמה טובה וסמלית לפולין של היום, בה בצד אנטישמיות מסורתית שעדיין קיימת בפריפריה, ניתן למצוא תופעות נרחבות של פילושמיות, עניין ביהדות ואהבת ישראל.

למיכאל בילביץ', שערך כאמור מחקרים רבים בנושא האנטישמיות בפולין, סבור גם הוא שפולין היא כבר לא שם נרדף לאנטישמיות אירופית. "המחקרים שלנו מראים שבקרב הדור הצעיר והמשכיל בפולין, האנטישמיות כבר לא קיימת. אומנם ניתן עדיין למצוא אנטישמיות בפולין, אבל אין מה להשוות אותה לאנטישמיות שהייתה כאן לפני .1939 היחס לאנטישמיות בפולין משתנה בשנים האחרונות. האנטישמיות מהסוג הישן, של עלילות דם או על רקע דתי, כבר כמעט אינה קיימת בערים הגדולות. לעומת זאת, עדיין ניתן למצוא "תיאוריות קונספירציה" בהקשר ליהודים, גם בערים הגדולות וגם באזורים הכפריים. כיום פולין היא מקום בטוח ליהודים, ולמעשה מאז 1989 (נפילת חומת ברלין) לא נתקלנו בשום מקרה של תקיפת יהודים.

אני הייתי ממליץ היום לחברים ישראלים שלי על גרמניה ופולין כמקומות טובים לחיות בהם. עדיין יש אומנם כאלו שמאמינים ב'כוח של היהודים ששולטים בפוליטיקה, בתקשורת ובעסקים', אבל מדובר בעיקר בכאלו שמצבם הכלכלי הורע אחרי המהפכה ונפילת הקומוניזם ב ,1989 והם בוחרים להאשים את היהודים במצבם הרעוע. באופן כללי - אין שום הצדקה לתדמית של פולין כמדינה אנטישמית. זה היה נכון לעבר, עד 1939 ואפילו בין 1956 ל1968- אבל הדור הצעיר של היום שונה לחלוטין וכבר מזמן אינו מקבל את הדעות הקדומות של הסבים והסבתות שלהם, גם בקשר ליהודים".

"חייבים לומר, שהחברה הפולנית הפכה למאוד מקוטבת, וכך אפשר למצוא בה קבוצות גדולות שהן פילו-שמיות, כלומר ההיפך מאנטישמיות. האנשים האלה מתעסקים בשחזור בתי קברות יהודים זנוחים, מגיעים לפסטיבלים יהודיים, מאזינים למוזיקת כלייזמרים, ומביעים תמיכה מאוד חזקה בישראל. גם בפוליטיקה זה ככה, ויש הסכמה בין כול המפלגות לגבי התמיכה שפולין צריכה לתת לישראל במסגרת העימותים במזרח התיכון".

לובלין, שמכונה לעיתים "ירושלים של פולין", היא עיר בעלת היסטוריה יהודית ארוכת שנים. לפני מלחמת העולם השנייה חיה בה אחת הקהילות היהודיות הגדולות באירופה, כשליש מתוך 120,000 תושבי העיר. בשנה שעברה נענו ראשי האוניברסיטה בעיר לדרישה הגוברת ופתחו גם כאן חוג ללימודי יהדות. עיון קצר ברשימת התלמידים מגלה שלוש פעמים את שם המשפחה "קלווינסקי". האב ויטולד, 50, בנו פיוטר, 26, ואשתו של פיוטר, אמיליה, 25, הפכו את לימודי היהדות לעסק משפחתי. השלושה, תושבי לובלין, נרשמו יחדיו ללימודי היהדות, העברית והיידיש, והם פוקדים יחדיו את ספסל הלימודים.

אב המשפחה, ויטולד, מספר כי ההחלטה להירשם ללימודי יהדות באוניברסיטה, בגיל ,50 הייתה תוצאה של קול פנימי שאמר לו שזה הדבר שעליו לעשות. "גדלתי כאתיאיסט, אבל לאט לאט התחלתי להתעניין בדת", הוא מספר. "כמובן שבהיותי קתולי התחלתי ללכת לכנסיה. לאט לאט התחלתי ללמוד גם על יהדות, כי הברית החדשה והתורה מאוד דומות, והתאהבתי ביהדות. ביקרתי בבית כנסת ובישיבת חכמי לובלין, והרגשתי בבית. בכנסיה מעולם לא הרגשתי כך. בהתחלה הייתי מבולבל ולא ידעתי מה להרגיש, אבל היום אני מרגיש שאני לא רוצה להיות קתולי יותר אלא רק יהודי".

אצל בנו, פיוטר, חוזר הדפוס של הצעיר המגלה את העבר של הקהילה בה חי. "אף אחד לא הזכיר את זה בבתי הספר בהם למדתי, עד שפעם אחת, בגיל ,19 היה לי שיעור עם מורה שלימד ספרות יהודית וסיפר לנו על כך קהילה יהודית הענקית שחייתה פה. התחלתי להתעניין. ביקרתי בתיאטרון "ברמה גרודזקה" שמוקדש לשימור החיים וההיסטוריה היהודית בלובלין, ראיתי הצגות ותיעוד על הקהילה שהייתה כאן, ביקרתי בבית קברות יהודי נטוש יחד עם קבוצה קתולית והתפללנו יחד, ולאחר מכן ביקרתי בישיבת חכמי לובלין. זה היה בדיוק במהלך חג פורים, שמעתי את קריאת המגילה וראיתי חסידים רוקדים עם ספר תורה, ופשוט גיליתי עולם חדש והתאהבתי בו. גם אשתי הצטרפה אליי לכל הפעילויות וגם היא נשבתה בקסם של היהדות. שנינו גילינו עולם חדש לגמרי, עולם מרתק שעד אז לא היה ידוע לנו כלל, וכאשר אבא שלי הודיע לנו כי הוא החליט להירשם ללימודי יהדות באוניברסיטה, החלטנו מיד להצטרף אליו. רצינו לחקור וללמוד עוד על היהדות - על השפה, המנהגים, הספרות, הכול. ההחלטה הייתה מיידית, כי מה שראינו יחד בחודשים שלפני כן בישיבה ובתיאטרון היהודי, פשוט שבה אותנו".

שלושתם רואים בלימודי היהדות שליחות אמיתית, והם מרגישים כי הם ממשיכים את המורשת היהודית בלובלין. הם עדיין לא ביקרו בישראל, למרות שזו בהחלט משאת נפש. "עדיין לא יצא לנו עדיין להגיע לישראל כי אני פשוט לא יודע איך לעשות את זה", מודה ויטולד. "רוב הטיולים המאורגנים הם למקומות הקדושים לנצרות, וזה לא מעניין אותי. אני רוצה לבקר במקומות הקדושים ליהדות. חוץ מזה, יש בעיה אחת נוספת - אם אני אסע לישראל, לא בטוח שארצה לחזור לפולין".

ומה אומרת אם המשפחה על התחביב החדש שלכם? היא לא רצתה להצטרף?"היא מקבלת את העובדה שאנחנו רוצים ללמוד יהדות ומאחלת לנו שנגיע לישראל ונגשים את החלומות שלנו. היא לא חוששת אפילו אם נתגייר, היא כבר מכירה את האהבה שלנו ליהדות ומוכנה אפילו לזה".

וזאת באמת אפשרות?

"כן. אני חושב על הגיור".

נתקלת אי פעם באנטישמיות באופן אישי?

"לא משהו רציני מדי. במהלך טיולים לבתי כנסת או אתרים יהודיים שעשינו עם קבוצת הלימודים, שמענו הערות שונות מעוברים ושבים. פעם אחת גם שמענו שני פרופסורים מדברים בצורה לא יפה על יהודים. כשהערנו להם, הם שאלו אותנו 'מה, אתם יהודים?' בנימה מאוד לא יפה".

בראש המגמה בה לומדים בני משפחת קלווינסקי, עומדת מוניקה אדמצ'יק גרבובסקה, 54, פרופסור לספרות אמריקאית ומורה ליידיש. צוות המורים כולל בעיקר בוגרי אוניברסיטאות שהחליטו לטוס לישראל ולהתנדב בקיבוץ תוך כדי לימודים באוניברסיטה, התאהבו בשפה ובדת היהודית, ומשם הכול היסטוריה - כשחזרו לפולין הם החליטו שהם רוצים להנחיל את האהבה הזו גם לדורות הבאים. לימודי היידיש הם בבת עינה של פרופסור גרבובסקה. "בשנים האחרונות פחות ופחות אנשים מדברים אידיש, וחשוב לי שהשפה תישמר". גם היא מספרת כי "הביקוש ללימודי יהדות הולך וגדל מדי שנה. לדעתי הלימודים הפכו לכל כך פופולאריים כי הרבה מאוד אנשים מגלים את ההיסטוריה היהודית של פולין, והרבה מאוד מהם גם מאוד מתעניינים בעברית ואידיש. מלבד השפות, אנחנו מלמדים היסטוריה, ספרות ותרבות עברית, ורואים בזה גם סמליות שדווקא כאן, בלובלין, היכן שהייתה קהילה יהודית ענפה, אנחנו ממשיכים את המורשת היהודית".

"דווקא בישראל נשכח המגוון והעומק של המסורת האשכנזית, מכיוון שלימודי ההיסטוריה והתרבות אצלכם מתמקדים בציונות ובשואה", מסכם מיכאל בילביץ', "וזה מובן לחלוטין, כי התמקדות בתרבות האשכנזית תפלה חלקים גדולים מהחברה, את המזרחיים והחרדים. אבל צריך לזכור שהתנועה הדומיננטית בפולין של לפני המלחמה הייתה התנועה היידית החילונית (הבונד), והייתה פה שירת אוונגרד תוססת ביידיש, בתי קפה, מועדונים, מוזיקה. והיום חוקרים פולנים צעירים מגלים את הדברים האלה ומוקסמים מהם. הם גם די בשוק מזה שאף אחד לא דיבר על זה במשך חמישים שנה או יותר, לא רק בפולין, גם בישראל".

מאת ניסן צור