המסעדה חלונות אל העולם נודעה בשל הנוף המשכר של ניו יורק שנשקף ממנה
הבוקר של האחד עשר בספטמבר היה יום שני, היום שבו מתחיל שבוע העבודה בניו יורק. משום מה אותו בוקר החלטתי להרשות לעצמי מותרות. במקום לנסוע בתחתית, לקחתי מונית לעבודה שלי במערכת הפורוורד, ברחוב 33 איסט. איסט פירושו כמובן מזרח.
עיתונאי צנוע בפורוורד לא יכול לגור בצידה המזרחי היקר של ניו יורק כך שאני גרתי בווסט-סייד, הצד המערבי, היותר זול.
זאת גם הסיבה שמונית היא הדרך המהירה ביותר להגיע לעבודה. כל מה שצריך לעשות זה לחצות את סנטרל פארק שכשמו כן הוא, הגן הגדול שמפריד בין מערב מנהטן למזרחה. הכבישים שחוצים את הפרק לא עמוסים כמו שאר מנהטן ולכן יש טעם בנסיעה במונית.
במונית שלא כמו בתחתית אפשר להאזין לרדיו.
השעה הייתה קצת לפני תשע ואת שידורי הבוקר הרגילים קטעו לפתע דיווחים על אירוע חריג במגדלי התאומים. קול נרגש התקשר בטלפון למערכת הרדיו ואמר שהוא ראה פייפר, מטוס נוסעים קטן, מתנגש בבנין אחד מתוך שני מגדלי התאומים.
אם תשאלו למה פייפר נדמה לי שיש לי תשובה. איש לא העלה על הדעת שמדובר בהתקפה מכוונת. על מטוס נוסעים מלא בנושאים לא העזו לחשוב. חוץ מזה ברור שטייס מיומן לא יתנגש במגדלי התאומים. המוח של המאזין המבוהל ככל הנראה עיבד את כל הנתונים והגיע למסקנה שהוא רואה מטוס פרטי קטן מתנגש בשוגג בבנין. מברוקלין שממנה יש את נקודת התצפית הטובה ביותר על דרום מנהטן, כל מטוס יכול להראות כקטן.
בתשע, כשהגעתי למערכת, אמרתי לעורך שנדמה לי שמדובר כאן ביותר מסתם תאונה. מאחר ואני הכתב קוו נטוי צלם היחידי במערכת, אולי כדאי לבדוק מה קורה שם במגדלי התאומים? אנחנו הרי נמצאים לא רחוק מהאזור.
אתה תתיישב ליד המחשב ותענה לטלפונים – אצלי לא מסתובבים בעיר בשעות העבודה – באה התשובה.
מילא.
במחלקה האנגלית שבה הייתה טלוויזיה, התחילו כולם לעזוב את המחשבים והתקבצו סביב האקרן. בתשע וקצת הודיעה מגישת חדשות הבוקר על פגיעה במגדל התאומים השני. הפרשנים הגיעו אז להסכמה שמדובר קרוב לוודאי בפיגוע ולא בתאונה.
אחרי שעה כשהתחילו להתברר מימדי האסון הגיע הבוס לשולחני.
טוב אתה יודע מה, קח את המצלמה, אבל אל תשאר שם יותר מדי זמן – הפטיר בחצי פה.
לקחתי מונית והתחלנו לנסוע נגד הזרם. ממש כך. כל המכוניות נמלטו מדאון-טאון והעפילו לאפ-טאון. אנחנו נסענו בכוון ההפוך. עברו דקות ספורות והנהג שלי התמרד. לא מוכן לנסוע הלאה, וזהו. את המשך הדרך עשיתי ברגל.
הרחובות הקרובים למגדלי התאומים היו חסומים ברצועות נילון ושלטי אין כניסה.
גלים גלים של אבק לבן שטפו את הרחובות. אלה היו מגדלי התאומים שהתרסקו לרסיסים והפכו לסופת אבק.
הכול היה מכוסה לבן. המכוניות. חלונות הראווה. הבגדים שעל האנשים. נשים כיסו את הפנים בצעיפים כדי לא לנשום את האבק.
גברים כיסו את פניהם בכף היד.
על המדרכות היו שרועים גברים ונשים עם דרגות שונות של פציעות. אנשים שניצלו ופונו ממגדלי התאומים שזה עתה קרסו.
הפצועים הקשים היו מוקפים בצוותים רפואיים שירדו מאמבולנסים שעמדו בכל פינת רחוב.
הפצועים הקלים יותר, עם כמה חתכים וקצת דם, שכבו עזובים לנפשם.
המרואיין הראשון שלי היה גבר שחור במדים של שוער, מאותם אלה שמקבלים את פני הבאים בכניסה למגדלי התאומים.
הושטתי את המיקרופון ושאלתי: מה ראית?
האיש הסתכל בי מבעד לצעיף של אימה וחזר על אותו משפט שוב ושוב. הרבה אנשים מתים, הרבה אנשים מתים, הרבה אנשים מתים...
אולי אתה רוצה מים? הפכתי מעיתונאי לאזרח דואג.
הרבה אנשים מתים, הרבה אנשים מתים, הרבה אנשים מתים...
חזרה התשובה על עצמה שוב ושוב.
לעברי הולך על המדרכה גבר במכנסיים שחורים וחולצה לבנה. המכנסיים הפכו ללבנים גם הם בגלל מעטה האבק. השחור ביצבץ פה ושם מבעד למעטה האבק הלבן שהחל לכסות את כולנו.
מה ראית? אני מפנה אליו את המקרופון.
בפעם הזאת או בפעם הקודמת? – באה התשובה העליזה.
מה פרוש בפעם הזאת או בפעם הקודמת?
אני, אדוני היקר, עובד סניף הדואר שפוצץ כבר בפיגוע הקודם במגדלי התאומים. כנראה שהאלוהים הטוב ממש לא רוצה בי בשלב הזה. הנה. עובדה. ניצלתי משני פיגועים באותו בניין.
אמת ויציב. היה כבר פיגוע קודם במגדלי התאומים. פיגוע צנוע הרבה יותר. אזהרה למי שאוזניו היו קשובות ועיניו היו פקוחות. מסתבר שלא היו כאלה.
הדואר נמצא בקומת הקרקע ולכן ניצלנו – המשיך האיש, היחידי כנראה שהיה במצב רוח מרומם.
מבעד לכיס החולצה נראתה חפיסה של מרלבורו. אולי בגלל הצבע האדום העז שלה.
אז מה, כעת אחרי שקיבלת שוב את חייך במתנה, תפסיק לעשן? שאלתי. מסתבר שנדבקתי בבדיחות הדעת של איש הדואר המכוסה באבק לבן מכף רגל ועד ראש.
להפסיק לעשן? למה להפסיק לעשן? בימינו כפי שאתה רואה, אפשר למות מאלף ואחד דברים אחרים – באה התשובה עם צחוק רועם. הומור שחור במיטבו.
הבארים והמסעדות פתחו כולם את דלתותיהם לרווחה והעניקו שתייה קלה חינם לכל דורש.
תחנת הממסר של הטלפונים הניידים שהייתה בראש מגדלי התאומים נעלמה יחד עמם. אמצעי התקשורת היחיד שנותר היו הטלפונים הצבורים. תורים ארוכים נוצרו ליד הטלפונים. תורים שבהם עמדו אנשים בסבלנות בתור כדי להודיע ליקיריהם שהם בחיים.
עוד לפני שיצאתי מהמערכת חששנו שחברים יהודים שעובדים בתחנת הרדיו שממוקמת במרומי מגדל התאומים לא שרדו. הסתבר שצדקנו.
כמה עצוב וכמה פוגע היה אחר כך לקרוא את התעמולה הכוזבת לפיה היהודים מבין העובדים קיבלו התראה מראש ולא הופיעו לעבודה.
התחלתי להתנשם בכבדות. הצחנה שהפיצו המגדלים הבוערים התפשטה בכל דרום מנהטן.
צילמתי את עמודי האש והעשן שעמדו במקום שבו היו עוד אותו בוקר רחובות סואנים ואנשים בדרך לעבודה וחזרתי למערכת.
בדרך חזרתי חשבתי על כך שהייתי בין המבקרים האחרונים של מגדלי התאומים בסוף השבוע שלפני האסון.
בניו יורק, תמיד אמר לי חבר אחד, אף אחד הוא לא מה שהוא.
בפועל המגישה שלך במסעדה היא אכן מלצרית, אבל מדי יום היא שולחת תמונות לכל הפקה אפשרית. היא מלצרית אבל בעצם היא כוכבת בפוטנטציה. היא תהיה קיית ווינסלו הבאה.
האינסטלאטור שלך הוא בפועל אינסטלטור, אבל בערבים הוא יושב על הסימפוניה הלא גמורה שלו. בעצם הוא מלחין. הוא יהיה לאונרד ברנשטיין הבא.
יש מקום אחד בניו יורק, או יותר נכון היה מקום אחד בניו יורק, שבו היית מה שהיית. לא מה שהיית בעבר ולא מה שתהיה או לא תהיה בעתיד.
המקום הזה היה בפסגת מגדלי התאומים.
שם היה מועדון שנקרא חלונות על העולם.
WINDOWS ON THE WORLD
מדי מוצאי שבת יכולת לעלות לקומה המאה ומשהו, לבוא בשערי המועדון שהכניסה אליו חינם, ולרקוד עד אור הבוקר. תשלום על משקאות בלבד.
לרקוד אבל לא לרקוד סתם.
WINDOWS ON THE WORLD היה מקום המפגש של רקדני הסווינג. להקה ניגנה נעימות משנות החמישים והזוגות ביצעו קטעים שלא היו מביישים שום סרט הוליבודי. כאן לא היה חשוב אם אתה עורך דין של חברת ענק או מטאטא רחובות. כאן נחשב הקסם ברגליים. מי שלא ראה סווינג במגדלי התאומים לא ראה סווינג מימיו.
לאן נלך עכשיו? ידעתי את התשובה בעצמי. לשום מקום. תמיד יש כאלה שלא יכול לראות אנשים נהנים מקורטוב של אושר. הם כבר ידאגו לכך שבמקום הצלילים שנוגעים בשמיים יהיו רק דם עפר ואפר.
(ק. ו)