נמאס לך מהחיים בפולין? גם אתה רוצה, גם את רוצה להגר לגן העדן המערבי? ל"גזטה ויבורצ'ה" יש חדשות רעות עבורכם. גן העדן המערבי שבק חיים. פשוט נעלם מהעולם. היה, ואיננו. במדור הכלכלי שלו בסוף השבוע מביא הגזטה ויבורצ'ה שורה של ראיות לפיהן מצבו של המערב בכי רע. הבנקים במערב אירופה מחזיקים באגרות חוב של ממשלת יוון, אגרות חוב שאיבדו כבר חמישים אחוז מערכן וכלל לא ברור מה יעלה בגורלן בסופו של דבר. גם מעבר לים, בארצות הברית, המצב הפיננסי הוא בכי רע. לארצות הברית יש חובות בגובה של מאה אחוז מכלל התוצר הלאומי. באיחוד האירופי המצב לא טוב בהרבה. בממוצע יש לארצות האיחוד האירופי חובות בגובה שמונים וחמישה אחוז מכלל התוצר הלאומי שלהן.

כלכלנים צופים ששנת 2012 תהיה שנת מיתון באיחוד האירופי. ליוון צופים צמיחה כלכלית שלילית של מינוס שלושה אחוז. פורטוגל וספרד - ירידה של חצי אחוז בצמיחה. בספרד הגיעה האבטלה לכמעט עשרים ושלושה אחוז מכלל ציבור העובדים. במספרים מוחלטים מדובר בחמישה מיליון איש. בקרב הצעירים מתחת לגיל עשרים וחמש, מגיע מספר המובטלים לארבעים ושמונה אחוז. במילים אחרות כל צעיר שני – מובטל.

פולין, משתבח העיתון בהשגיה של ארצו, נחשבת למדינה בטוחה יחסית להשקעות. אגרות החוב הפולניות הן כמעט ברמה של גרמניה וצרפת, ונחשבות להרבה יותר בטוחות מאגרות החוב של שתי מדינות מערביות כמו ספרד ופורטוגל. הכל תעמולה – מגיב אחד הקוראים על הכתבה. אותי לא מעניינים המספרים על הכלכלה והתוצר הלאומי. אני לא כלכלן. אני איש פשוט. אני יכול רק להגיד לכם שבפולין הרווחתי 2500 זלוטי עבור חודש עבודה של מאתיים שעות. במילים אחרות כעשר שעות ביום במשך חמישה ימים בשבוע. בגרמניה אני מרוויח את אותו הסכום - בשבוע. בפולנית פשוטה: אני מרוויח פי ארבע יותר. אבל בעוד שהמשכורת שלי בגרמניה גבוהה פי ארבע מהמשכורת שלי בפולין הרי שהמחירים בשתי המדינות דומים. החל משכר דירה וכלה במוצרי הלבשה ומזון. המאמר שלכם, מתריס הקורא, הוא לא יותר מתעמולה. פרופגנדה בלעז. מוטב שתכתבו – הוא מייעץ בזעם לא מסותר – על הצורך בהעלאת המשכורות בפולין. אחרת אנשים בגיל העבודה ימשיכו לעזוב את פולין ואחוז הגמלאים מתוך האוכלוסיה ימשיך לטפס. בסופו של דבר נגיע למצב שלא יהיו מספיק הכנסות ממסים לממן את המוני הגמלאים.

בשנת 1937 חוקק הפרלמנט הפולני את האחד עשר לנובמבר כיום העצמאות של פולין. כידוע איבדה פולין את עצמאותה בתכנית החלוקה הרוסית פרוסית אוסטרית האחרונה בשנת 1795. בשנת 1918 זכתה שוב בעצמאותה וזאת לאחר מאה עשרים ושלוש שנים של שעבוד. יום העצמאות נחגג פעמיים בלבד לפני מלחמת העולם השנייה. שלטונות הכיבוש הגרמני שמו לו קץ. תחת השלטון הקומוניסטי שונה התאריך ורק עם נפילת הקומוניזם חזרה עטרת החג ליושנה.

בפולין אין לחג את האופי הקרנבלי שיש לארבע עשר ביולי בצרפת או אפילו הרביעי ליולי, יום העצמאות של ארצות הברית. את יום החג מציינים בעיקר חוגים פטריוטים מימין ומתנגדיהם מהשמאל. גם השנה היתה הבירה הפולנית זירת התנגשות בין שני המחנות. המשטרה שהפרידה בין השמאל לימין ספגה מטר של אבנים שנעקרו מהמדרכה בככר החוקה, ואפילו הושלכו לעברה חזיזים. שוטרים ומפגינים נפצעו.

אחד הפרדוקסים של ההפגנות השנה היתה העובדה  שהצטרפו אליהן השנה צעירים גרמנים שבאו כדי לעבות את שורות מחנה השמאל הפולני. במהלך המהומות נעצרו על ידי המשטרה מאתיים ועשרה אנשים, בתוכם תשעים בעלי אזרחות גרמנית. היומון "ז'צ'פוספוליטה" מדווח על התייחסותו של ירוסלב קצ'ינסקי להתרחשויות ביום העצמאות והן על התגובה לדבריו מצד מחנה פאליקוט. כאמור, ראש מפלגת החוק והצדק שבאופוזיציה שרואה את עצמו גם כראש המחנה הלאומי הימני, ירוסלב קצ'ינסקי, הגיב על העימות בין מחנה הימין ומחנה השמאל כשהוא מדגיש את מעורבותם של צעירים גרמנים בקונפליקט. "בלב העיר, בלב ורשה, ביום העצמאות הלאומי של פולין, גרמנים, גרמנים מאותו הסוג של הגרמנים שאפשרו לאדולף היטלר להגיע לשלטון, גרמנים בעלי אותו פרופיל פסיכולוגי כמו הגרמנים ההם, היכו בלב הבירה פטריוטים פולנים רק משום שנשאו את דגלי האומה".

האנרכיסטים הגרמנים רואים את עצמם מן הסתם כמתנגדים החריפים ביותר שניתן להעלות על הדעת לנאצים אבל מנהיג מפלגת החוק והצדק הדגיש דווקא את מוצאם הלאומי ואת הפגנות הרחוב שהם אימצו כנשק פוליטי, נשק שהיה מקובל הן על השמאל והן על הימין בגרמניה של שנות השלושים. בתגובה לדבריו של קצ'ינסקי דורש יאנוש פאליקוט בשם התנועה שהוא עומד בראשה, להעמיד את ירוסלב קצ'ינסקי לדין וזאת בגלל הסתה על רקע לאומי, דבר שאסור על פי החוק הפולני.

השנה ציינה פולין את חג העצמאות שלה בתאריך מיוחד במינו: האחד עשר לאחד עשר שנת אלפיים ואחת עשרה. רשת הרדיו הפופולרית "טוק אף. אם" קיימה קוו פתוח שבו הגיבו מאזינים על אירועי היום. היטיבה להגדיר את רחשי הלב של רבים מאזינה אחת שתהתה מדוע חג לאומי חייב לשאת דווקא אופי של עימות פוליטי. מדוע לא ניתן להפוך אותו ליום של אחווה ורעות. יום של ריקודים ושירים. יום שבו חוגגים את המשותף בינינו במקום להדגיש את המפריד בין תושבי המדינה, כמו למשל הדעות הפוליטיות והאמונה הדתית ששונה בין האזרחים השונים.

את עניין הזהות הפולנית אבל מזווית שונה לחלוטין מעלה ה"גזטה ויבורצ'ה" בגיליון החג שלו. המאמר נושא את הכותר "דם לאומני, דם יהודי". התמונה שמכסה כמעט שני דפים בגיליון סוף השבוע של העיתון  ללא ספק מעוררת עניין. רואים בה יהודי חרדי עם מעיל שחור, כיפה שחורה, מגבעת עגולה זקן ופאות, אבל, וזאת כדי לשמור על אלמוניותו, הצילום נעשה מאחור. מה היית עושה אילו היית פוגש לפני עשר שנים יהודי שנראה כמוך? שואל כתב הגזטה את האיש שמצולם מגבו בתמונה. מה הייתי עושה? הייתי נותן לו מכות רצח – באה התשובה.

הסיפור בכתבה הוא מרתק ועם זאת לא יחיד במינו. בפולין חיים רבים שאינם יודעים דבר על זהותם היהודית. בזמן השואה ניצלו אלפים תודות לכך שהסתירו את יהדותם ונטמעו בחברה הפולנית. רבים מהם סרבו לגלות את זהותם לילדיהם ואלה לא ספרו לדור הנכדים על מוצאם. גיבור הכתבה היה "סקין הד", מגולח ראש טיפוסי. הוא היה לאומן פולני, ואנטישמי קיצוני. מלבד כדורגל ושנאת יהודים היה לו עוד עניין אחד בחיים. החברה. כאשר נישאו נודע לה בדרך מקרה וזאת בגלל הרשום במשרד הפנים, על מוצאה היהודי. היא פנתה למכון היהודי ההיסטורי בבירה כדי לבדוק אם אכן היא יהודיה. מכיוון שהיתה כבר במקום בדקה גם את האילן הגנאלוגי של בעלה. חשדה התאמת. החבר, גיבור הכתבה שלנו, הוא אכן יהודי הן מצד אמו והן מצד אביו.

התגלית גרמה לשוק רבתי. אחרי תהליך שנמשך שנים החליט הצעיר לאמץ את יהדותו, וזאת עד הסוף. הוא הפך ליהודי חרדי. הוא שינה מקצוע. במקום נהג משאית, מקצוע שלא מאפשר בפולין לשמור שבת, הוא הפך לשוחט. "אחרי מאות שנים שמשפחתי גרה כאן אני רואה את עצמי כפולני. שפתי היא פולנית. נוף ילדותי הוא פולני. אני פשוט פולני יהודי" – הוא אומר – "יש דבר כזה."

י .ו.